השם פְּרוּסְיָה מציין שטחים וממלכה היסטורית שחפפה במידה מסוימת את שטחי צפון גרמניה של היום, ובנוסף השתרעה על חלק ניכר מצפון ומרכז פולין, בתקופות מסוימות עד גבול האימפריה הרוסית. במקור הייתה פרוסיה כינוי לשטחו של שבט ה"בורוסי" הבלטו-סלאבי, ועד המאה ה-11 נקראה בשם "בורוסיה". אחר כך הייתה לאחת מהארצות במסדר הטבטוני, ומאז המאה ה-16 היא הייתה לדוכסות של בית הוהנצולרן בצמיתות פולנית-ליטאית. החל בשנת 1701 הייתה פרוסיה ממלכה ריבונית, שהייתה בשנים 1945-1871 חלק מהאימפריה הגרמנית, רפובליקת ויימאר והרייך השלישי.

פרוסיה הייתה המדינה החשובה ביותר בקיסרות הגרמנית מבחינת שטחה וכלכלתה. מלך פרוסיה היה בו בזמן גם קיסר גרמניה, וראש הממשלה של פרוסיה היה בו בזמן גם הרייכסקאנצלר (קאנצלר הקיסרות). עם זאת, מבחינת השתייכותו היה הרייכסאקנצלר חייב להיות פרוסי, כמו שאכן אירע. החל בשנת 1871 הלכה פרוסיה והתבלטה בגרמניה, וגרמניה כולה לבשה סממנים פרוסים, כמו למשל הסגידה למיליטריזם, שהוכיחה עצמה מאוחר יותר כהרת אסון.

את וילהלם הראשון החליף במרץ 1888 למשך מאה ימים בלבד בנו, פרידריך השלישי החולני, וכבר ביוני אותה שנה לאחר פטירת אביו עלה לכס הקיסרות בנו של פרידריך השלישי, וילהלם השני. עד לקריסת הקיסרות במהפכת נובמבר בשנת 1918 נותרו השלטון בקיסרות והשלטון הפרוסי כרוכים זה בזה באופן הדוק ביותר.

לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, מהפכת נובמבר 1918 וויתורו של הקיסר וילהלם השני על כתר הקיסרות וכתר ממלכת פרוסיה, הוכרזה המדינה החופשית פרוסיה (Freistaat Preußen), שזכתה ב-1920 לחוקה דמוקרטית.

הוויתורים הטריטוריאליים בהם אולצה גרמניה בהסכם ורסאי נגעו בראש ובראשונה בטריטוריה הפרוסית (למעט אלזס-לוריין). פרוסיה איבדה שטחים לבלגיה, לדנמרק (צפון שלזוויג) ולפולין (שלזיה עילית ופרוסיה המערבית). העיר דנציג הייתה לעיר חופשיתבניהולו של חבר הלאומים. פרוסיה המזרחית נותרה ללא חיבור יבשתי לשאר גרמניה, וניתן היה להגיע אליה רק בהפלגה או בנסיעת רכבת דרך המסדרון הפולני.

בשנים 1919–1932 משלו בפרוסיה ממשלות של "הקואליציה הוויימארית" (SPD, מפלגת המרכז הגרמנית ו-DDP) (בשנים 1921–1925 גם ה-DVP). בשונה מבמדינות אחרות בגרמניה היה למפלגות הדמוקרטיות בשנים אלו בפרוסיה רוב מוצק.

ב-20 ביולי 1932 פיזרה הממשלה הפדרלית של הקאנצלר פרנץ פון פאפן את ממשלת פרוסיה בראשה עמד אוטו בראון (SPD). את השלטון בפרוסיה תפס פאפן בתור "רייכסקומיסאר". המנגנון הממשלתי בירך על צעד זה, שחיסל למעשה את ממשלת המחוז החשובה ביותר בגרמניה שעוד נותרה דמוקרטית-רפובליקנית. צעד זה של פאפן הקל מאוד על עלייתו לשלטון של היטלר חצי שנה מאוחר יותר.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 מונה הרמן גרינג לראש ממשלת פרוסיה. לרשות הנאצים עמדו, מראשית הדרך, אמצעי השלטון של ממשלת המחוז הפרוסית, בראש ובראשונה כוחות המשטרה. כבר מאמצע שנת 1933 נשלטו כל המדינות הגרמניות האחרות באופן מרוכז מברלין באמצעות נציבים, צעד שהוסדר באופן פורמלי בשנת 1935 כאשר בוטלה עצמאותן של מדינות-המחוז מכוח "חוק נציבי הרייך" (Reichsstatthaltergesetz).

עם תום תקופת הרייך השלישי בשנת 1945, חלוקתה של גרמניה לאזורי כיבוש ואובדן כל השטחים שממזרח לנהרות אודר ונייסה חדלה למעשה פרוסיה להתקיים. כוחות הברית הכריזו בחוק מספר 46 מיום 25 בפברואר 1947 על סופה של המדינה הפרוסית, בשל היותה "ערש המיליטריזם הגרמני" ואחראית לשתי מלחמות העולם. השקפה זו מתעלמת מהעובדה כי הנאציונל-סוציאליזם, לכל הפחות, מקורו אינו בפרוסיה כי אם בבוואריה, וכי לפרוסיה הייתה מסורת ארוכה של מדינת חוק, וכי בתקופת רפובליקת ויימאר, עד לפיזור הממשלה בידי פאפן, הייתה דווקא למעוז הדמוקרטיה.

חלוקת פרוסיה

רוב שטחה ההיסטורי של פרוסיה לא נותר ברשותה לאחר מלחמת העולם השנייה. קו הגבול החדש שנקבע היה קו אודר-נייסה, וכל השטחים שממזרח לנהרות אודר ונייסה סופחו בידי פולין וברית המועצות. הרוב המכריע של האוכלוסייה הגרמנית בשטחים אלו (כ-10 מיליון תושבים) נמלט או גורש. השטחים של פרוסיה שנותרו בידי גרמניה חולקו בין מדינות המחוז החדשות, בעיקר ברנדנבורג וסקסוניה-אנהלט (שבוטלו בגרמניה המזרחית בשנת 1952 והוקמו שוב עם איחוד גרמניה).