THE REICHSTAG DOME

דניאל ליבסקינד הארכיטקט, סימן על מפת ברלין את המקומות מהם הוצאו יהודים למחנות ההשמדה, שרטט בין הנקודות קווים, והצורה שהתקבלה היא צורת המוזיאון - ברק.

המוזיאון היהודי בברלין, שנפתח בשנת 2001, מציג את ההיסטוריה החברתית, הפוליטית והתרבותית של היהודים בגרמניה מהמאה הרביעית ועד ימינו. הבניין שוכן ליד האתר של בית המשפט המקורי של פרוסיה אשר הושלם בשנת 1735 ומשמש כעת ככניסה לבניין החדש.

העיצוב של דניאל ליבסקינד, שתוכנן שנה לפני נפילת חומת ברלין, התבסס על שלוש תובנות: אי אפשר להבין את ההיסטוריה של ברלין בלי להבין את התרומות העצומות של אזרחיה היהודים; יש לשלב את משמעות השואה בתודעה ובזיכרון של העיר ברלין; ולבסוף, על ברלין ועל גרמניה להכיר במחיקת החיים היהודיים בתולדותיה.

המבקר נכנס לקולגיינהאוס – מבנה ישן בסגנון הבארוק ואחר כך יורד במדרגות דרך החלל הדרמטי, אל המרתף. המבנה הקיים קשור לתוספת החדשה, דרך המרתף, ובכך משמר את האוטונומיה הסותרת של המבנים הישנים והחדשים על פני השטח. הירידה מובילה לשלושה מסלולים תת-קרקעיים, שכל אחד מהם מספר סיפור אחר. הראשון מוביל למבוי סתום - מגדל השואה. השני יוצא מהבניין אל גן הגלות וההגירה, ניזכר באלה שנאלצו לעזוב את ברלין. השלישי והארוך ביותר, עוקב אחר שביל המוביל אל מדרגות המשכיות, ואז אל חללי התצוגה של המוזיאון, ומדגיש את רצף ההיסטוריה.

חלל מתפתל דרך תוכנית עקלתונית של הבניין החדש ויוצר מרחב המגלם היעדרות. זהו קו ישר ההופך למוקד המרכזי שסביבו מאורגנות תערוכות. על מנת לעבור מצד אחד של המוזיאון אל האחר, על המבקרים לעבור את אחד מ -60 הגשרים הנפתחים אל החלל הזה.

=

נכנסים למוזיאון ממבנה בן המאה ה-19 ודרך מעבר תת קרקעי, עוברים למבנה המוזיאון, המתחיל במסדרון השואה. המוצגים הם חפצים של יהודים שנספו - מכונת תפירה, מזוודה ריקה ובה כתובת המשפחה, סיפור קצר על החפצים ועל איך הם הגיעו. בסוף המסדרון נמצא מגדל השואה - חדר צר וגבוה, קר ביותר, חשוך מאוד ורק בקצה אור קטן. מכאן עולים למעלה, במסדרון ארוך ובמדרגות רבות שנגמרות בקיר, ואין דרך אחת בה אפשר ללכת בין החדרים.

היינו בחדר בו מוצגות עדויות של יהודי גרמניה היום - היכן נולדו, איך הגיעו לגרמניה ומה הם עושים בה היום. יש יהודים שנשארו בברלין כל תקופת המלחמה וגם אחריה, יש יהודים שחזרו מהמחנות לגור בגרמניה, חלק עלו לארץ ולאחר שנים חזרו להתגורר שם. חלק גדול הגיע מהמזרח - פולין ורוסיה לגרמניה המזרחית וכך הם חלק מגרמניה היום, חלק גרו אף 50 ו-60 שנה בארה"ב והחליטו לחזור לקראת סוף חייהם לגרמניה. משם, עברנו לחדר ארוך מאוד, המתאר את חייהם של היהודים במשך מאות שנים, בשילוב עם ההיסטוריה של גרמניה. תרומת היהודים לגרמניה - בספרות, מדע, מוסיקה, פילוסופיה וכו', ישנה פינה לכל אחד מהאישים החשובים, פרטי יודאיקה שאותי מאוד מאוד עניינו - כמו כלי אוכל יומיומיים, ספלי החרסינה של משה מנדלסון (היתה תקופה שיהודי גרמניה הורשו להתחתן, בתנאי שבכל אירוע חשוב שלהם יקנו כלי חרסינה ממפעל מסויים. הם כמובן לא יכלו לבחור וקיבלו את הכלים הפגומים או המכוערים. משה מנדלסון קיבל ביום חתונה סט ספלים שהיו מכוערים בעיניו, אך יפים בעיניי והאירוניה היא שהם היום פריט אספנות חשוב מאוד). הייתי מצפה שבנימה אופטימית זו יסתיים המוזיאון, אך בדרך פתלתלה כלשהי המסדרון חזר אל אולם השואה, כאילו לומר, הכל מתחיל ונגמר כאן... אני באמת חושבת שחשוב מאוד לחוות סוג כזה של מוזיאון, שאנחנו לא רגילים אליו כאן בארץ. החוויה הכי חזקה שלי שם היתה, שמותר להראות גם יהודים אחרים, כאלה שאולי לא מסכנים, אלא חזקים ותורמים ושניתן לי חופש הבחירה להבין כרצוני את שמוצג. לא מובילים אותי ביד למסקנה אחת מתבקשת, בדרך כלל על ידי אוצר התערוכה. כל הכבוד לארכיטקט ולאוצרי התערוכות. ראוי להוסיף, שאמנם לא ראינו תורים ארוכים, אך יחד איתנו טיילו כמה כיתות תיכון מלווים במוריהם, בשקט מופתי ובהאזנה ראויה להערצה ובתיירים רבים.