בעומק הספרייה של מיכה אולמן בברלין

בפעם הראשונה ב-20 השנים שחלפו מאז הוקמה, הסכים חתן פרס ישראל מיכה אולמן לאפשר לקבוצת אמנים צעירים ולעיתונאי אחד, לרדת איתו מתחת לאדמה, כדי לקבל הצצה נדירה לאנדרטה המיוחדת שהקים בלב ברלין. ביום־יום משקיפים עליה התיירים מלמעלה, דרך חלון הזכוכית בכיכר שבה שרפו הנאצים את הספרים

עופר אדרת

פורסם ב-23.07.14

התיירים שהתקבצו ביום גשום אחד של חודש מאי האחרון סביב אנדרטת "הספרייה" בכיכר בבל בלב ברלין, לא זיהו את הגבר הממושקף עם השיער המלבין, המעיל הכחול וכובע הבד השחור שעמד לידם. המדריך הסביר להם בצרפתית כי ב–10 במאי 1933 שרפו הנאצים בכיכר הזאת אלפי ספרים. אחר כך הצביע על משטח הזכוכית שברצפת הכיכר, שממנו נשקף חדר תת־קרקעי ובו מדפי ספרים ריקים. זו האנדרטה המיוחדת שהפסל מיכה אולמן, חתן פרס ישראל, הקים שם ב–1995, במלאת 60 שנה לשריפת הספרים.

אם היו יודעים שהגבר עם המעיל הכחול שעמד לידם וצפה באנדרטה כאחד האדם הוא אולמן, אולי היו נשארים בסביבה עוד כמה דקות, שואלים כמה שאלות או מבקשים להצטלם איתו. אבל אולמן הצנוע העדיף לעמוד בצד ולהתבונן. "אפשר לראות את הריקנות ואת השקט. אלה שני החומרים החשובים שמהם עשויה האנדרטה", אמר לקבוצה קטנה של אמנים צעירים מרחבי העולם, אורחי האקדמיה לאמנויות של ברלין. הם באו לפגוש אותו במסגרת סדנה שאירגן אחד מהם - רון סגל, סופר וקולנוען בן 34 מישראל.

סגל הצליח במקום שבו אחרים נכשלו: אולמן השיב בחיוב להצעתו לערוך בפעם הראשונה סיור בתוך האנדרטה, הנמצאת מתחת לאדמה. ביום־יום הגישה אליה חסומה לקהל הרחב. אפילו עבור אולמן היתה זו הפעם הראשונה זה 20 שנה שהוא רואה את יצירתו מלמטה. זה לא היה עניין של מה בכך. “מה שאנחנו עושים היום הוא לא חלק מהאמנות, אלא המטבח שלה. זו 'סיטואציית מטבח' של אמנים צעירים בתחילת הדרך", אמר אולמן בן ה–75. בפעם האחרונה שהתבקש לרדת עם אנשים נוספים לתוך האנדרטה שיצר, השיב בשלילה. זה היה ב–1995, סמוך לחנוכתה. צוות צילום גרמני ביקש ממנו לתעד אותה מבפנים. “ידעתי שהם ירצו לעשות שם צילום גדול, אז נזהרתי. השבתי בשלילה. כמו הריקנות", אמר.

בטרם ירדנו לבטן האדמה הסכים אולמן - גם כן באופן חריג - לתת את פרשנותו ליצירה שלו. “כשאני מסתכל בזכוכית אני רואה דרכה את ההשתקפות של השמים. במקרה של ברלין - בדרך כלל יש גם עננים. מבחינתי, הם כמו עשן. כך שהספרים בספרייה בוערים כמעט כל יום", הסביר. ומנגד, לדבריו, העובדה שהספרייה ריקה היא הניצחון על האש. “הריקנות היא חומר נוגד־אש. הספרייה לא בוערת. הרעיונות והמחשבות לא ניתנים לשריפה", אמר. מבט נוסף על השתקפות השמים בחלון הזכוכית הביא עמו מחשבות נוספות. “הספרייה, כמו העננים, מרחפת בסביבה אינסופית", אמר.

למראה האנשים שקרבים למשטח הזכוכית ומציצים דרכו פנימה, למטה, הסביר אולמן: “הם עומדים על החלון ומרגישים תחושת סכנה. כמו על סף תהום". הזכוכית אמנם תוכננה כך שניתן לעמוד ואף לקפוץ עליה בבטחה, אך תיירים רבים שפוקדים את המקום מהססים תחילה לפני שהם עומדים עליה. “יש קצת תחושת פחד בהתחלה. אתה שואל את עצמך אם מותר לעמוד על זה או לא", הסביר אולמן.

"כשמתכננים פסל, אי אפשר לבנות דגם אחד־לאחד. לכן לא ידעתי איך אנשים יתנהגו כשהאנדרטה תושלם. אבל מה שקרה כאן הוא נס. אנשים אהבו אותה מההתחלה. אחרי כמה שנים היא נכנסה למדריכי התיירים ומאז מגיעות לכאן בלי סוף קבוצות של אנשים. זה לא ייאמן. הם באים לראות דבר שכמעט לא קיים", אמר.

“הכל יכול לקרות. כל מה שקורה זה בסדר", אמר כשנשאל על תגובות והתנהגויות של מבקרים שבאים לראות את האנדרטה שיצר. יומיים לפני כן, ב–10 במאי, מישהו הניח שם זרי פרחים, ביום השנה לשריפת הספרים. “לא חשבתי שיעשו את זה. הייתי מופתע כשגיליתי שהפסל מתפקד גם כאנדרטת זיכרון", גילה אולמן. אבל מעבר לכל הפרשנויות והדימויים יש גם דבר מוחשי אחד. “זה פשוט מאוד. זה אמיתי מאוד. אפשר מחר בבוקר לפתוח פה ספרייה אמיתית", הוא אמר.

למטה כבר המתין לנו נציג רשמי, שמחזיק במפתח שמוביל לאנדרטה. הדרך אליה עוברת בחניון גדול, תת־קרקעי, שבנייתו החלה אחרי שהאנדרטה הושלמה, והרגיזה מאוד את אולמן. הוא כעס על העירייה, שמכרה את השטח שמסביב לאנדרטה ליזמים פרטיים, ופגעה בהיותה חלל ריק יחיד בתוך כיכר גדולה.

“ניהלנו מאבק דון־קישוטי נגד הכסף הגדול והאורבניות המודרנית”, אמר אולמן, בהתייחסו לניסיונותיו הכושלים למנוע את הקמת החניון. “זה נכפה עלי. עבור אמן, זה מצב מאוד מיוחד שהוא צריך להתמודד איתו. ניסיתי להתנגד ככל שיכולתי. רתמתי פוליטיקאים ואת התקשורת, אבל בסוף הפסדנו", נזכר. “אני לא אדם שלוחם. אני לא אחד שצועק. הייתי במשבר עמוק והייתי קרוב לדרוש שיהרסו את האנדרטה, כי באמנות אין פשרה. אם רק היה לי אומץ".

אבל אז קרה משהו ששינה את עמדתו. “אחרי הפצע הכואב שנותר בי, החלמתי ואף פיתחתי 'פיצוי', כמו שקורה לאדם שאיבד איבר חשוב מגופו", הוא אומר. הפיצוי בא בדמותה של מחשבה, שאיפשרה לו לקבל את החניון כחלק מהאנדרטה עצמה. “הרי חניון הוא כמו ספרייה. ספרים באים והולכים, כמו המכוניות. המיקום שלהם משתנה, כמו בחניון. כרגע אני עומד במדף בספרייה גדולה של מכוניות", אמר, שעה שניצב בתוך החניון. נאמן לקו המחשבה החדש, “הפואטי", כהגדרתו, הוא החל לראות בחניון את המשכו של הבור שבו נמצאת אנדרטת הספרייה הריקה.

במסגרת עבודות הבנייה של החניון עלתה גם הצעה לשנות את האנדרטה ולהכניס למדפי הספרים הריקים תמונות של ספרים או את שמותיהם של מחבריהם. אולמן התנגד לכך.

באמצע החניון יש דלת מתכת. “זו הגישה לבלתי נגיש", אומר איש התחזוקה, שאוחז במפתח, כאילו היה דמות בסיפור קפקאי. פעמיים בשנה מגיע לשם צוות מיוחד. הם מנקים את המדפים הריקים, מחליפים את המנורות שמאירות את האנדרטה מבפנים וגם את הזכוכית בתקרה שלה. “היה עדיף שיבואו שלוש פעמים בשנה", אומר אולמן. “בחוזה כתוב פעמיים", מסביר איש התחזוקה הגרמני.

אולמן נהנה כשמבקרים באנדרטה שואלים אותו לאחר מכן אם הספרייה שמתחת לאדמה היא חלל אמיתי. “זה טוב לי", הוא אומר. למטה, אחרי שפותחים את הדלת בתוך החניון, מגלים שהחלל אכן אמיתי. במבט ראשון הקסם קצת נפגע. מה שנראה מהכיכר למעלה כחלל אינסופי, מתגלה במבט מבפנים כמדפי ספרים רגילים. “אני מרגיש קצת כמו ילד שמציץ מאחורי הקלעים של מופע קסמים, ומגלה איך הכל עובד", אני אומר לאולמן. הוא מחייך. אחר כך הוא מספר כי האסוציאציה שלו היא לסיפור של קפקא. "כמו אדם מאחד מסיפוריו, שיושב בפינת החדר ושואל 'איך נכנסתי לכאן? האם יש כאן דלת?'"

בחוץ אנחנו שבים ללוח הזכוכית שממנו ניבטת האנדרטה. רק אז מגלה אולמן את מקורות היצירה הזאת - אולי החשובה שביצירותיו. “יש לי מחסן בראש שמונחים בו רסיסי דברים. דימויי הבורות קיימים אצלי כבר משנות ה–70 המוקדמות. ב–1980 ביקרתי באזור בית גוברין. הייתי במחילות ובקולומבריום. ב–1991 ביקרתי בבוכנוולד ובבירקנאו. הכל שכב ב'מחסן' ובסוף התחבר”. החיבור אירע באמצע שנות ה–90, בכיכר בבל בברלין, שם הקים את האנדרטה. "ראיתי את הסביבה הסואנת מסביב לכיכר כאן, את ההשתקפות של השמים בשלוליות, את הבעירה שלהם ואת השקט. שקט כמו של הצפירה ביום השואה, שמנסה להתמודד עם סדרי גודל בלתי נתפסים, שנבדלים מהיום־יום", אמר.

"הדבר אחרון שאגלה לך הוא הקשר למקרא, שדרוש כדי להגיע לאמנויות כאלה", מוסיף לפתע אולמן. "זה סיפור פשוט לגמרי, שעל האיכויות שלו אפשר לכתוב אינסוף פרשנויות. על כל משפט. על כל מילה. על כל אות, ועל הרווחים שבין האותיות. ועל הריק".

 

https://www.haaretz.co.il/1.2385364

 

הספריה, מיכה אולמן Library, Ulman

1996-1995 כיכר בבל ברלין

 בטון וזכוכית, 5 מטרים מעוקבים

כיכר בבל (בבלפלאץ, Bebelplatz) היא כיכר מרכזית בברלין, וסביבה מבנים מפורסמים רבים כמו בית האופרה, קתדרלת הדוויג הקדושה ואוניברסיטת הומבולדט. השם "כיכר בבל" ניתן לה לאחר מלחמת העולם השנייה על שם אוגוסט בבל, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה של המאה ה-19.

בשנת 1820 אמר המשורר והפילוסוף הגרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים – ישרפו גם בני אדם". אמירה זו כמו התממשה במלואה במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה נקראה הכיכר כיכר האופרה, ובעשרה במאי שנת 1933 היא שימשה את הנאצים לאחד מהאירועים שסימלו יותר מכל את הפגיעה בחופש הביטוי ואת הכפייה של האידיאולוגיה הנאצית – שריפת הספרים של הספרייה הפרוסית.

האירוע התרחש ביוזמתו ובניצוחו של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי. יותר מעשרים אלף ספרים של סופרים קומוניסטים, יהודים, וכל מי שדבריו לא תאמו את האידיאולוגיה הנאצית הובאו אל הכיכר ונשרפו על ידי סטודנטים ומרצים באוניברסיטה של ברלין. בעקבות אירוע זה שרפו סטודנטים נוספים ברחבי גרמניה ספרים נוספים.

מיכה אולמן, פסל ישראלי וחתן פרס ישראל (2009), הקים בשנת 1994 אנדרטה לאירוע זה במרכז הכיכר. הוא זכה במקום ראשון בתחרות בינלאומית להקמת מצבת זיכרון שנערכה בברלין בשנת 1993, ובה השתתפו שלושים פסלים מכל העולם. פסל זה נחשב לעבודתו החשובה והידועה ביותר של אולמן. בנימוקים לפרס אמרה שרת החינוך דאז, פרופ' יולי תמיר: "פסליו, ובעיקר פסלו 'הספרייה' בכיכר בבל בברלין, הוא הצעה ייחודית לשפת הפיסול ולתפיסה של אנדרטה ולנושא ההנצחה".

האנדרטה שהקים אולמן היא בור מרובע באדמה, בנפח של 5 מ"ק. החדרון הלבן מוקף במדפי ספרים ריקים, ומכוסה בחלון זכוכית משוריינת שגודלו 120X120 ס"מ. הבור מואר בתאורה מלאכותית וניתן לצעוד עליו ולהביט לתוכו, אך לא ניתן להיכנס אליו. המדפים מתאימים לאחסון של עשרים אלף ספרים, וריקנותם מסמלת את החלל התרבותי שנפער עם שריפתם של הספרים על ידי הנאצים. ליד הבור הוצבו שני לוחות ברונזה ועליהם חקוק הכיתוב:

 

 

"הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם. היינריך היינה, 1820

במרכזה של כיכר זו, ב-10 במאי 1933, שרפו סטודנטים נציונאל-סוציאליסטים את יצירותיהם של מאות סופרים, הוגי דעות, פילוסופים ומדענים.

ספרייה - אנדרטה לזכר שריפת הספרים מה-10 במאי 1933

מאת מיכה אולמן, הוקם ב-1994/5"

מלבד מדפים, חדר "הספרייה" של אולמן כולל גם דלת סגורה הפונה לכיוון מערב, אל עבר האוניברסיטה המקומית, שבה לימד בזמנו גם אלברט איינשטיין, וממנה יצאו הסטודנטים לשרוף את הספרים. כיוון הדלת מייצג הן את האירוע והן את שקיעת התרבות הגרמנית כפי שהיא באה לידי ביטוי באירוע זה. מידות החדר חושבו על פי מידות גופו של האמן (גוף אדם) כפול ארבע, סמל להומניזם שנקבר באותו אירוע. לאורך הקירות קבועים ארבעה-עשר מדפים, מספר שמשמעותו בגימטריה י"ד, המסמל יד זיכרון. ואולם, יש שני מדפים חבויים וכך הצופה יכול לראות רק שנים-עשר מדפים, המסמלים את שנים-עשר שבטי ישראל ושנים-עשר חודשי השנה. 

הדימוי הנראה מהכיכר הוא חור באדמה. על רעיון זה אמר אולמן: "הדימוי שעמד לנגד עיניי בכל שלבי העבודה הוא הצעקה של אדוארד מונק: פתח קטן יחסית בתמונה גדולה, בור קטן ושחור, אלמנט של צעקה, צעקה ללא קול" (הירש-ישראלי, א., "שמים בתוך הבור", מוסף שבת, מקור ראשון, 19/08/11).

הספרייה של אולמן היא קבר אחים, קבר אנושי כמו גם תרבותי. הגיאומטריות הנקייה והקרה של האנדרטה עומדת בניגוד חד לאדריכלות הבארוקית והמקושטת של המבנים הישנים שסביב הכיכר. ניגוד זה בין עושר צורני ובין ניקיון וריקנות מסמל אולי יותר מכול את הריק התרבותי ואת הריקנות הרוחנית שסימלה שריפת הספרים ושריפת בני האדם שבאה אחריה. דווקא ההיעדר והריק מעידים יותר מכול על הנוכחות שהייתה ואיננה.